רקע משפטי לדיון בבג"צ
מהו חוק יסוד?
מדינת ישראל טרם השלימה את הקמתה. עובדה זו נכונה במובנים רבים, ביניהם ההיבט החוקתי – למדינתנו אין חוקה. חוקה מהווה את "תעודת הזהות" הבסיסית של מדינה, זהות המעוגנת בצורה המונעת שינוי והמרה של אותם ציוויים וכללים שהחברה הישראלית מבקשת לקבוע אותם כתווי האופי המרכזיים שלה. חסרונה של חוקה פירושו כי זהותה של המדינה טרם נקבע. מדינת ישראל דומה בהקשר זה לנער או נערה מתבגרת.
אולם מספר אבני בניין מועטות ובודדות הונחו, בכל זאת, כמסד לבניינה של חוקה. אלה הם אחד-עשר חוקי היסוד אשר הכנסת חוקקה. חוקי היסוד שונים במתכונתם ובתוכנם זה מזה. ישנם חוקי יסוד "משטריים" (כמו חוק יסוד: הממשלה) הקובעים את צורתה של המדינה, וישנם חוקי יסוד מודרניים יותר, הדומים במתכונתם ותוכנם לחוקי היסוד בדמוקרטיות ליברליות בעולם, כגון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק.
את מרבית חוקי היסוד ניתן לשנות ברוב רגיל של חברי כנסת – כלומר אם מתקיים דיון בחוק ובאולם נוכחים רק 5 ח"כים, ובהצבעה על החוק מצביעים 3 בעד שינוי החוק, השינוי מתקבל. בחלק מחוקי היסוד נכתב כי נדרש רוב של 61 ח"כים על מנת לשנותו. הדבר מעיד על חולשת חוקי היסוד – בד"כ, במדינות המתקדמות מבחינה זו, נדרש רוב של שני שליש ואף למעלה מכך על מנת לשנות פרט בחוקה.
אולם, במהלך שנות ה-90 התקיימה בישראל מעין "מהפכה חוקתית" בהובלת בית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע, בסדרה של פסיקות, את מעמדם המיוחד של חוקי היסוד אל מול חוקים אחרים, "רגילים". הפסיקה קבעה כי לא ניתן לשנות חוק יסוד על ידי חוק רגיל. עם זאת, ניתן לפגוע בהוראות חוק יסוד באמצעות חוק רגיל אך גם זאת בתנאים קבועים ומוגבלים ביותר, והם: 1) הפגיעה נעשית בחקיקה; 2) החוק הפוגע הולם את ערכיה של מדינת ישראל; 3) החוק הפוגע נעשה לתכלית ראויה; ו-4) הפגיעה נעשית באופן מידתי, "במידה שאינה עולה על הנדרש".
לדוגמא, זה מכבר חוקקה הכנסת חוק המגביל את משקל גופן של דוגמניות, כך שלא יהיו רזות יתר על המידה. סוכנויות דוגמניות מסויימות התקוממו וטענו כי יעתרו לבג"צ בשל הפגיעה בחופש העיסוק של צעירות רזות, אשר "זכותן" להיות דוגמניות בעלות משקל על סף האנורקטי, מעוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק. מובילת החוק, חה"כ אדטו, טענה (בצדק, לעניות דעתי), כי הפגיעה בעיקרון החוקתי החשוב הולמת את ערכי המדינה, תכליתה ראויה והיא מידתית, ועל כן בג"ץ לא צפוי לפסול את החוק.
ככלל, בג"צ אינו ממהר לפסול חוקים. בכל שנות קיומה של מדינת ישראל ישנם למעשה מספר חד ספרתי של מקרים בהם נפסל חוק על ידי בג"צ, בשל אי חוקתיותו. במקרה הבולט מביניהם נפסל חוק המאפשר את הקמתו של בית כלא פרטי בישראל. העותרים נגד החוק טענו כי קיומו של בית כלא פרטי סותרת את זכויות האדם המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי הקמת הכלא הפרטי סותרת את חוק יסוד: הממשלה, שם נקבע כי הממשלה היא הרשות המבצעת. בית המשפט קבע כי אכן יש בכך פגיעה בזכויות האדם של האסירים באופן בלתי מידתי, ועל כן החוק נפסל. בית המשפט נמנע מלקבוע האם החוק היה בנוסף לכך מנוגד גם לחוק יסוד: הממשלה. (אנו במטה המאבק מתכבדים בכך כי עוה"ד המייצג אותנו בעתירתנו ייצג גם את העותרים נגד בית הכלא הפרטי – עוה"ד גלעד ברנע).
חוק יסוד: מקרקעי ישראל
חוק יסוד: מקרקעי ישראל היה חוק היסוד השני שחוקק בישראל. מדובר בחוק קצר, בעל שני סעיפים בלבד, אשר עיגן והחיל עקרונות מקראיים עתיקים ("והארץ לא תמכר לצמיתות") יחד עם אופן הפעולה של קק"ל, על כלל מקרקעי ישראל. וזהו החוק:
חוק יסוד: מקרקעי ישראל, תש"ך1960
1. איסור העברת בעלות
מקרקעי ישראל, הם המקרקעין בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן
הקיימת לישראל, הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת.
2. היתר על-פי החוק
סעיף 1לא יחול על סוגי מקרקעין וסוגי עסקאות שנקבעו לעניין זה בחוק.
3. הגדרה
בחוק זה "מקרקעין" – קרקע, בתים, בניינים וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע.
|
|
יחד עם חוק היסוד נחקק, באותו יום ממש, חוק מקרקעי ישראל, המכיל את אותם היתרים אליהם מפנה סעיף 2. חוק מקרקעי ישראל קובע את אותם המקרים המעטים בהם מותר, בכל זאת, למרות האיסור הגורף שבסעיף 1 לחוק, למכור מקרקעי ישראל. ישנם שבעה מקרים בהם הדבר מותר. מרבית המקרים הם טכניים ביותר (לצורך איחוד חלקות ובמסגרת החלפת קרקע בין איברים שונים של המדינה וכיו"ב). ההיתר האחרון נוגע להיקף של קרקע עירונית המותרת למכירה שם צוין כי מותר למכור מאה אלף דונם קרקע עירונית.
יש לציין שמאז נחקק החוק ועד עתה טרם נמכרו מאה אלף דונם קרקע עירונית – וזאת משום שלא היה צורך בכך. מינהל מקרקעי ישראל אפילו לא מקיים רישום כנדרש של הקרקע אשר נמכרה. לפי הערכת מנהל המינהל (ועדת הכלכלה, 3 ליוני 2009) נמכרו עד עתה בין 60 ל-80 אלף דונם לידיים פרטיות. בכל זאת, מצא לנכון המחוקק להגדיל את היקף הקרקע העירונית המותרת למכירה ל-200 אלף דונם, וזאת במסגרת חוק ההסדרים של שנת 2006.
בשנת 2009, בעקבות החלטת ממשלה, המבקשת להפוך על פיה את המשטר הקרקעי המונהג תחת חוק יסוד: מקרקעי ישראל, נקבע כי הקרקע העירונית תועבר לבעלות החוכרים וכי הקצאות חדשות של קרקע תתבצענה אך ורק בדרך של מכר. ההחלטה הוכנסה לתוך טיוטת חוק ההסדרים כהצעת חוק המאפשרת את מכירת כל מקרקעי ישראל.
בעקבות המאבק הציבורי והפרלמנטרי שניטש בקיץ 2009 בנושא הוכנסו מעט שינויים לחוק, אולם, ב-3 לאוגוסט קיבלה הכנסת את "תיקון מס' 7 לחוק מקרקעי ישראל", המשנה – לטענתנו – את חוק יסוד: מקרקעי ישראל, מן היסוד.
