מהי הפרטת קרקעות ישראל?
מהי הפרטת קרקעות ישראל?
"This land is my land
This land is your land
This land belong to you and me"
הצו היהודי הקדמון "והארץ לא תמכר לצמיתות" עוגן ב"ספר החוקים" המקראי (ויקרא כ"ה) בדמות מצוות היובל של מתיישבי הארץ בתקופה ההיא: "וקידשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה; יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו, ואיש אל משפחתו תשובו". מטרת חוק זה היתה למנוע מצב על פיו יוכלו להיווצר מעמדות בתוך העם – מעמד בעלי קרקעות ומחוסרי קרקע. את יד המחוקק הראשון, משה, הניעה ההבנה כי משאב יסודי זה לכל נפש חי, אסור שיהיה נתון למסחר ולצבירה, לכן בכל חמישים שנה נעשית מעין הקצאה שוויונית של קרקע מחדש בין הכול.
בקונגרס הציוני החמישי (1901), חידשה התנועה הציונית עקרון מקודש זה של אי-מכירת קרקעות בדמות הקרן הקיימת לישראל, רעיון אותו הגה הפרופ' צבי הרמן שפירא ואותו הגשים בנימין זאב הרצל שחידד בנאום הפתיחה לקונגרס את מטרתה של הקרן: "העם לא יהיה רק המייסד, אלא גם בעליו של הרכוש התכליתי הזה, הקרקע, לצמיתות". העם היהודי אסף פרוטה לפרוטה על מנת לשוב לארצו ולחדול מהיותו עם גולה.
בלב המפעל הציוני עמדה התפיסה כי הקרקע בארץ ישראל נועדה לשרת, לא יחידים, יהודים, בעלי ממון; ולא ספקולנטים בשוק העולמי; כי אם את העם כולו. להבטיח את קיומו – הפיזי והמוסרי. תפיסה לאומית וסוציאלית זו חתרה למוסר גבוה ביותר. רעיון זה שעמד בלב המפעל הציוני עוגן מאוחר יותר בספר החוקים של מדינת ישראל בדמות "חוק יסוד: מקרקעי ישראל": "מקרקעי ישראל… הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת". המחוקק הישראלי שאב השראתו מספר 'ויקרא' הקדום ותירגם את עקרון אי-המכירה של קרקע למשטר החכירה (חידוש החוזה על הקרקע כל 49 שנים). מאוחר יותר עודכנה שיטת החכירה ל"חכירה לדורות" (99 שנים).
עקרון הבעלות הלאומית על הקרקע נשמר בתנועה הציונית במשך למעלה מ-100 שנים, עד לכהונת ממשלת נתניהו הנוכחית שהחליטה ב-12 למאי 2009 להעביר את קרקעות ישראל, כולן, לבעלות פרטית. ב-3 לאוגוסט 2009 אישרה הכנסת את התיקונים לחוק. זוהי "הרפורמה" החשובה ביותר אותה חרט ראש הממשלה על דגל ממשלתו.
תכליתם המוצהרת של השינויים בחוקי המקרקעין של מדינת ישראל היתה "רפורמה במינהל מקרקעי ישראל"; רפורמה שכזו הייתה והינה צורך השעה, ועל כך דומה שישנה הסכמה בקרב כל הנוגעים בדבר. אך בנוסף לשינוי המבני הנדרש במינהל מקרקעי ישראל ובאופני פעולתו, הלך התיקון לחוק הלאה ולמעלה מזה, תוך שהוא משנה את הגדרות הקרקע העירונית ומרחיבן ללא הכר, ומתיר העברתם של 800 אלף דונם (!) ממקרקעי ישראל, המהווים את כל מלאי הקרקעות למגורים ותעסוקה בישראל, לבעלות פרטית, ועוד שינויים ותיקונים אשר מהותם הפרטת מקרקעי ישראל.
נציגי מנהל מקרקעי ישראל עצמם, ביקשו בדיוני ועדת הכלכלה בכנסת את העברתם של 251,600 דונם[1] לידי חוכריהם. אולם מנסחי הצעת החוק תבעו מעל ומעבר לנדרש, שהם גם מעל ומעבר לעתודת הקרקע העירונית של מדינת ישראל. תיקון מס' 7 לחוק 'מנהל מקרקעי ישראל' היה הגשמה של מהפכה שקטה ולא-נודעת כמעט, במהלכה בוטל "חוק יסוד מקרקעי ישראל" ויחד איתו העקרונות המכוננים ביהדות ובציונות. בעת תהליך החקיקה המזורז, אשר התנהל כבליץ-קריג לכל דבר בבית הנבחרים, עשו חברי 'מטה המאבק בהפרטת קרקעות ישראל' ככל יכולתם על מנת להתריע בפני הסכנות החמורות הנובעות ממהפכת איזבל זו לעתידה של הציונות, החברה בישראל.
הפרטת קרקעות ישראל תביא לפערים עצומים בקרב החברה הישראלית המסוכסכת ומפורדת גם כך. בישראל יווצר מעמד של בעלי קרקע, מעמד זה יורכב מאותן חברות פיננסיות, משפחות ויחידים בארץ ובעולם אשר יש ברשותם את ההון לרכוש ולצבור כמויות קרקע. לכשהקרקע תהפוך למקור רווח לכיסם של בעלי ההון רובו המוחץ של הציבור הישראלי יישא בעלויות הללו.
בנוסף, הפרטת מקרקעי ישראל מהווה סכנה – פיזית ומוסרית – להמשך קיומה של מדינת ישראל כבית לעם היהודי. כיצד נוכל להסביר לעצמנו ולעולם כי עצם ישיבתם של היהודים בישראל היא לא למטרות ניצול ורווח, בעוד שהקרקע עליה יושב המפעל הציוני משמשת בפועל לספקולציות ומסחר? הפרטת המקרקעין תדחוף אותנו לחקיקת חוקים על בסיס גזעני ברגע שכל בעל הון בעולם יוכל לקנות נתח מקרקעות המדינה. בנוסף למשמעויות הכלכליות והלאומיות הפרטת הקרקעות מוציאה מידי המדינה את היכולות לשלוט בתכנון והקצאה של קרקעות לפי סדר העדיפויות הציבורי – קליטת עלייה, דיור בר-הגנה, שטחים ירוקים, אתרי מורשת, דיור מוזל לסטודנטים ומבוגרים, עידוד יוזמות ציבוריות, הנאה מחופי ונופי הארץ בעבור כולם ועוד.
