תמצית הטיעונים המשפטיים כנגד תיקון מס' 7 לחוק מקרקעי ישראל
תמצית הטיעונים המשפטיים כנגד תיקון מס' 7 לחוק מקרקעי ישראל
כנגד מה העתירה?
בתיקון מס' 7 הוכנסו שני שינויים מרכזיים לחוק הנלווה לחוק יסוד: מקרקעי ישראל – הוא, חוק מקרקעי ישראל. השינויים הינם כה גורפים עד כי חוק היסוד מרוקן מתוכנו כליל.
שינוי ההגדרה של קרקע עירונית: בחוק המקורי הוגדרה קרקע עירונית כקרקע הנמצאת "בתחומי שטח תכנון עיר", כלומר קרקע שהוגדרה במפורש כעירונית. אולם לאחר התיקון מוגדרת קרקע עירונית "קרקע שייעודה לפי תוכנית שניתן להוציא מכוחה היתר בנייה… הוא למגורים או לתעסוקה". משמעות השינוי כי קרקע הנמצאת בלב הנגב, או על שפת חוף ים, אשר תזכה להגדרה של ועדה מקומית, כקרקע למגורים או לתעסוקה (לדוגמא: מלונאות), תוגדר "קרקע עירונית", ותהא זו רחוקה מהעיר ככל שתהיה. בהיותה קרקע עירונית ניתן יהיה להעביר אותה בבעלות לידי יזם פרטי.
השינוי השני מרחיב את היקף הקרקע "העירונית" אשר מותר להעביר בבעלות מ-200 אלף דונם, ל-800 אלף דונם. מובילי החוק טוענים כי מדובר בהיקף שולי של קרקע, "רק" 4% משטח המדינה. אבל הנה הודעת ראש הממשלה, יום לאחר העברת החוק, המבהירה כי מדובר בהיקף עצום של קרקע, למעשה: כל הקרקע אשר ייעשה בה "שימוש" כלומר בנייה, במשך עשרות שנים:
"אף שהיה לקואליציה רוב מוצק לחוק, נעתר ראש הממשלה לפנייתו של השר ברק והסכים להכניס בו תיקון טכני… לפי התיקון ישווקו 800 אלף הדונם בשתי מנות: 400 אלף דונם ראשונים בחמש השנים הבאות; ואחר כך עוד 400 אלף דונם. תיקון זה אינו משמעותי, משום שקצב המכירה הצפוי הוא איטי בהרבה (הצפי לביקוש הכולל לקרקעות בעשר השנים הבאות הוא פחות מ-400 אלף דונם)."
אפילו ראש הממשלה מודה, באמצעות דוברו, כי אין קשר בין היקף הקרקע אשר יותר למוכרה לבין צרכי המשק. על מנת לסבר את האוזן, היקף הקרקע הממוצע שבה בנו בישראל בשנים 2003-2008 היה 2,320 דונם בשנה. בקצב זה ייקח 300 שנה לבנות בהיקף הקרקע אותו מתירה הכנסת למכור. 800 אלף דונם הוא מספר אשר נשמע מספיק "נמוך" כדי שאפשר יהיה לטעון שמדובר באחוזים בודדים מהקרקע בישראל, אבל הוא מספק את המטרה אותה קבעה הממשלה: הפרטת כל המקרקעין של הציבור אשר בהם ייעשה שימוש בעשרות, אם לא מאות השנים הקרובות. מכאן שנקל להבין כיצד משנה "תיקון מס' 7" את חוק היסוד.
אנו עותרים כנגד שני תיקונים אלו, אך לא רק כנגדם. אנו גם עותרים כנגד מה שאין בחקיקה: החקיקה חסרה חוסר מהותי בהסדרים ראשוניים (כלומר החקיקה משאירה החלטות רבות בתחומי מדיניות נרחבים לשיקול גוף משני לריבון – הוא העם באמצעות בית הנבחרים – כדוגמת מועצת מקרקעי ישראל), החקיקה אינה מגבילה באופן מספק ריכוזי קרקע אצל יחידים וכן העברתה לזרים. לבסוף אנו מזכירים כי החקיקה התקבלה אגב תהליך חקיקה מזורז ובהול באופן לא תקין, והתבססה גם על הטעיית המחוקק בדבר המלצות ועדת גדיש (פרקליטות המדינה בחרה להמשיך ולהטעות גם את בית המשפט בעניין זה, בתגובתה לעתירתנו).
מה אנחנו מבקשים מבית המשפט
הבקשה המרכזית היא כי בית המשפט העליון יקבע כי תיקון מס' 7 בטל בהיותו נוגד את חוק יסוד: מקרקעי ישראל. לחילופין אנו מבקשים כי בית המשפט יקבע כי אין לבצע את החוק עד לתיקון הליקויים שאנו עומדים עליהם. כך ניתן יהיה למנוע את ההפרטה המופקרת של מקרקעי ישראל גם מבלי שבית המשפט יפסול את החוק עצמו.
