השאלה – מי אנחנו? המשיב – בג"צ
השאלה – מי אנחנו? המשיב – בג"צ
פרופ' פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה, פירסם לאחרונה מאמר בניו-יורק טיימס בו טען כי העולם עומד באיבו של שפל כלכלי מתמשך בעל מימדים היסטוריים. הסיבה על פי הפרופסור: אמונה קנאית, של כלכלנים ומדינאים, בתיאוריה כלכלית שמרנית, אשר אחת ממאפייניה היא המוכנות לגרום לסבל של מיליונים – ולראות בכך הוכחה למנהיגותך, תוך התעלמות מהניתוח הרציונאלי של השוק וכשליו.
דומה שעשרה קבין של קנאות דתית בכלכלת השוק החופשי ומשיחיו ירדו לעולם, ותשעה נטלה ירושלים, והממשלות היושבות בה. מעידים על כך דבריו של אחד מכוהני הדת הזו, בעבר האחראי על התקציבים באוצר וכיום יועץ לראש הממשלה, אוֹרי יוגב: "צריך לשנות את דרך החשיבה בכל התחומים. להפריט את החינוך, את הבריאות, את בתי-הכלא, את המתנ"סים, את הטיפול הסוציאלי; בקיצור, כל מה שזז. המדינה לא צריכה להיות בעלים של שום דבר." (פורסם ב"ארץ אחרת" גליון 33, אפריל-מאי 2006).
לא נעדרת מתפישה זו של יוגב המוכנות לגרום לסבל המוני: "הבעיה העיקרית מבחינה זו הם העובדים המאורגנים. בראיון לפני שנתיים אמרתי, שההישג הגדול ביותר שלנו היה חיסול העבודה המאורגנת בישראל." כאילו היו העובדים המאורגנים – המוני בית ישראל – האויב של הציבור, קרי הם עצמם. ומיהם המרוויחים מ"ההישג הגדול" הזה של האוצר ויוגב? בטח שלא הציבור.
אולם, הגרסה הקיצונית של דת השוק "החופשי" מנוגדת חזיתית לציונות. ואין לך מקום המדגים זאת בצורה חדה יותר משאלת היחס אל הקרקע. משאב הקרקע – מהמשאבים החיוניים ביותר, אשר בלעדיהם אין קיום לאדם ואין קיום לעם – קודש כבר בימי המקרא, אז נקבע "וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת". כך קבע גם הרצל בכוננו את קק"ל. בפי גיבור ספרו "אלטנוילנד", דוד, שם את המילים הבאות: "שנת היובל… אינה תקנה חדשה, אלא תיקון ישן-נושן של משה רבנו… משה רבנו רצה להביא בכך פתרון לשאלת הצדק הסוציאלי בחלוקת הקרקעות… עליית ערך הקרקע שוב אינה עניין לתועלת היחיד, אלא לכלל כולו."
עקרון מכונן זה – בעלות הציבור על הקרקע – אשר היה מגדלור המדיניות הציונית בטרם היות מדינה, היה לעיקרון החוקתי השני שנקבע במדינת ישראל, בחוק יסוד. מבין 11 אבני הבניין הבודדות אשר אמורות לשמש המסד לחוקתה של מדינתנו מצא המחוקק לנכון לקבע את הערך כי "מקרקעי ישראל… הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת".
חוקי היסוד הינם תעודת הזהות שלנו כחברה. תעודת זהות אשר לא ניתן לשנותה ולהמירה. בלעדיהם ישראל תלך שבי אחר אופנות דתיות, הלכי רוח פוליטיים ותורות קנאיות. יש המבקשים לנצל רגעים אלה לשם יצירת זהות אחרת למדינה, אשר לא תגביל את "חירות הקניין הקרקעי" ותפגע בזכויות הכלל. כך למשל מצטטת פרקליטות המדינה את ח' דגן בתשובתה לעתירתנו לבג"צ:
"ההסדר הישראלי המשפטי – עיגון חוקתי של עקרון של בעלות ציבורית במקרקעין – חסר תקדים אף הוא בקר משפחת המדינות הדמוקרטיות. …יש להשתמש ברגעים חוקתיים אלה על מנת להביא לכלל סיום את עידן החריגות הישראלית, ולהצטרף למשפחת המדינות הדמוקרטיות שבהן רוב שטח המקרקעין של כל מדינה מצוי בבעלות פרטית… מאפיין ייחודי וחסר תקדים זה חותר כמובן תחת ערך החירות של הקניין. אין זה מקרה שמקרקעין הם אחד המשאבים הוותיקים ביותר המהווים נשוא לקניין פרטי. הבעלות במקרקעין מהווה עוגן חשוב של חירות הפרט; מעוז עצמאותם של אנשים פרטיים וקהילות פרטיות; מפלט מפני הכוח הכופה של המדינה (והקהילה) במדינה המחויבת לכבוד האדם וחירותו לא ניתן להצדיק את התלות (ולו התיאורטית) בשלטון המרכזי ביחס למשאב חשוב כל כך לחירותם של בני האדם".
שיר ההלל הזה לקניין הפרטי בקרקע לא יכול להיות רחוק יותר מחזונו של הרצל בקונגרס הציוני החמישי, בדברי השיכנוע להקמת קק"ל: "העם יהיה לא רק המייסד, אלא גם בעליו של הרכוש התכליתי הזה, הקרקע, לצמיתות. על ידי זה אי אפשר יהיה ליחידים להשתמש בו ברצון עצמם, באופן שאינו מתאים עם כוונותיו של המייסד."
ומאידך, האזינו גם לדברי הכוהן, אורי יוגב: "חייבים לחסל את מינהל מקרקעי ישראל. אין שום סיבה בעולם, שגופים ממלכתיים וממשלה יחזיקו אדמות יקרות במרכז הארץ ובכלל." אמונה קנאית זו בדת השוק החופשי הובילה את הממשלה להחליט כי החל משנת 2009 קרקעות ישווקו "אך ורק בדרך של מכר", בניגוד מובהק לחוק היסוד. הכנסת, במקום למנוע מחדל אנטי-חוקתי זה, חוקקה חוק עוקף חוק יסוד, ואפשרה לממשלה למכור "רק" 800 אלף דונם, היקף קרקע אשר יידרשו עשרות, אם לא מאות, שנים לשווקו.
שתי התפישות הערכיות המנוגדות הללו – זו הגורסת כי הכל סחיר, וזו הגורסת כי חברה חפצת חיים קובעת ערכים אשר אין לסחור בהם – מובאות לפתחו של בג"צ היום, בעתירתם של 7 אירגונים ושלושה חברי כנסת כנגד חוק הפרטת הקרקעות. כחברה, עלינו להחליט במה אנו מאמינים. אך על בג"צ יהיה להכריע האם ניתן להסיר, ב"קומבינה" חקיקתית, את מה שהוגדר כאבן הראשה לחקיקה בישראל.
השאלה שמדינת ישראל עומדת בפניה היא – מי אנחנו, ומה תוקף החלטותינו המכוננות? בשל מחדליהן של הרשות המבצעת והמחוקקת – יהיה זה בג"צ שיצטרך להשיב, לפחות על חלקה האחרון של השאלה.
היום, ה-14 ליולי 2010, הוא – בין היתר – גם יום הולדתו ה-98 של הזמר והמשורר האמריקאי וודי גאת'רי ז"ל. לאחרונה תירגם אודי יעקב את מילות שירו המפורסם נגד הפרטת הקרקעות בארה"ב, וכנגד הקפיטליזם המשתולל של סוף שנות השלושים במאה שעברה. בישראלית, זה נשמע כך:
כי עוד שנה או אלף שנלך בדרך
נראה גדר ושלט שעליו כתוב
"שטח זה פרטי הוא ואין כניסה"
הארץ היא כבר לא לי ולך…
ארץ זו שלך היא, ארץ זו שלי היא
מחולות הנגב עד הגליל
מחופי הפלא, אל שלוות העמק,
לא תימכר הארץ לצמיתות.
האמנם? בידינו, בידי דורנו – הדבר. נעשה ונאמין שכך יהיה.
