המשמעות הלאומית של הפרטת מקרקעי ישראל
מטרת התנועה הציונית הייתה והינה – בית לאומי לעם – קרקע מוצקה עליה יוכל לחיות בריבונות שתבטיח את זכות קיומו. הקרן הלאומית לגאולת הקרקעות נוסדה מתוך הבנה, כי לא מהנדבנים תגיע הישועה (הללו סירבו לתרום כספם לבקשתו של הרצל), אלא מעִם העם עצמו. מטרת הקרן – בעלות לאומית על הקרקע כך שאישים פרטיים לא יוכלו לעשות בה שימוש לצרכיהם הצרים – כלכליים או אחרים.
משמעותה של הרפורמה המוצעת עתה היא שינוי מעמדה של המדינה כבעלת הקרקע והפיכתה למעין בנק קרקעות, שתפקידו שיווקן לכל המרבה במחיר, עד ל"גמר המלאי". למהלך זה תהיינה השפעות הרסניות על החברה הישראלית:
האינטרס הלאומי ייחלש ויהיה כפוף לאינטרס הכלכלי – בעתיד הלא רחוק, אם תתממש הרפורמה, תהיה תלויה המדינה, בבואה לממש צרכים לאומיים (קליטת עליה, התיישבות ספר, פינוי ישובים והעברתם, שמירה על הביטחון ועוד), בחסדיהם של טייקונים בעלי אינטרס פרטי שיחזיקו בקרקעות.
במדינת ישראל, בשונה משאר מדינות העולם המערבי, הבעלות המרכזית על הקרקעות היא של המדינה. בעלות פרטית על קרקע מתאימה, אולי, למקומות אחרים, אך בישראל הקטנה, אשר שאלת ריבונותה על שטחיה הינה שאלה קיומית, מדובר במשאב בעל ערך יקר מפז. אין ולא יכול להיות מחיר (וגם אם המדובר הוא במאות מיליארדים) לערובת קיומו של העם היהודי וריבונותו בארצו.
את הסכנה בהפרטה זו היטיב לתאר אלי כהן, לשעבר הממונה על השכר באוצר בריאיון שהעניק לרינו צרור, בעיתון מעריב, ב- 1.8.2008:
"אם נגמיש את הבירוקרטיה מול הכרישים, לפי הערכה שלי, תוך מספר חודשים כל הקרקעות ייגמרו, אנחנו נמצא אותן תוך שנתיים, בשרשור, בבעלות אילי הון ברשות הפלשתינית, אוקיי? מה שעשו בקרן קיימת 200 שנה, אנחנו נגמור בחצי שנה, יש מקומות שרצוי לתת לבירוקרטיה לעבוד, לתת לה ארוחת צהריים."
