המשמעות הסביבתית של הפרטת מקרקעי ישראל
מרבית שטחי המדינה, נכון להיום, הינם שטחים פתוחים[1]. שטחים אלו קריטיים לקיומה של מערכת סביבתית בריאה ומתפקדים כאזורי בילוי, תרבות ונופש לטובת הציבור כולו:
"ב-2020 עתידה ישראל להיות המדינה הצפופה בעולם המערבי. את הקרקע שנותרה המדינה צריכה לנהל בתבונה, מתוך ראייה כוללת ושמירה על איזון בין צרכי הפיתוח והשימור. שטחים פתוחים מאפשרים לגשמים לחלחל למי התהום, ממתנים את פליטת גזי החממה, מאפשרים למערכות אקולוגיות להתקיים, בולמים את זיהום האוויר ומאפשרים לנו לצאת אל המרחבים, להתאוורר ולדרוך מדי פעם על קרקע פחות קשיחה מבטון."
אביב לביא, מעריב, 4.5.2009
הצפיפות הגבוהה במדינת ישראל יוצרת לחצי פיתוח, אשר רק מערכת תכנונית ציבורית יכולה לאזנם אל מול מכלול האינטרסים.
גורמי התכנון בישראל מודים, כי לחצים מצדם של יזמי הנדל"ן מייצרים תהליכי קבלת החלטות תכנוניים, אשר אינם עומדים בקנה אחד עם טובת הציבור. השוק הפרטי, שמטרתו עשיית רווח, אינו יכול להגן על הריאות הירוקות של מדינת ישראל ולראות לנגד עיניו שיקולים סביבתיים אלו. האסון האקולוגי שייגרם כתוצאה מהכנסתה של הקרקע לשוק הסחורות הוא בלתי הפיך ויהווה בכייה לדורות.
[1] תכסית השטח הבנוי בישראל היתה בשנת 2003 – 1,094 קמ"ר,
שהם כ- 5% משטח המדינה. שטח הכבישים הבינעירוניים הוא
130 קמ"ר. יחד עימו מסתכם השטח הבנוי ב- 1,224 קמ"ר.
שיעור השטח הבנוי (ללא כבישים) מצפון לבאר שבע הוא כ- 11%.
מקור: דפוסי השימוש בשטחים הבנויים בישראל.
מוטי קפלן, מכון ירושלים לחקר ישראל והמשרד להגנת הסביבה, 2007.
