נספח – יהדות, ציונות וקרקע
התבוננות לאחור על יחסה של המדינה, התנועה הציונית והיהדות לסוגיית הקרקע תאפשר להבין עד כמה המהפכה המתוכננת על ידי ממשלת ישראל הנוכחית הינה יסודית, משנה סדרי עולם והיסטורית במובן זה שהיא מבטלת, למעשה, את הישגי התנועה הציונית ועלולה לכונן פה בישראל מציאות חדשה, שטרם נראתה, ובה עשירי הארץ, ואולי עשירי מדינות זרות, הינם הבעלים של אדמות המדינה ועושים בהן כרצונם.
ההשקפה המקראית
בהשקפה המקראית אין קניין פרטי בקרקע. האדמה היא נכס אלוהי, ככתוב: "וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כ"ה כ"ג). תפישה זו לא נשארה תיאורטית או הצהרתית, אלא עוגנה בנוהג, בתרבות ובחוק של עם ישראל הקדום. כך, בכל 49 שנים היתה אחזקת הקרקע – אשר היוותה בסיס עיקרי לסדר החברתי בהיות האדמה והשימוש בה כח הייצור המרכזי – מאורגנת מחדש, "מאותחלת", על מנת למנוע יצירת פערים חברתיים גדולים ומתמשכים:
"וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ." (ויקרא כ"ה, י).
פשעו החמור של מלך ישראל, אחאב, היה כי חמס את נחלת אבותיו של נבות היזרעאלי. נבות לא היה מוכן לסחור בנחלתו, גם לא עם מלך ישראל, ולכן נרצח. אליהו הנביא ביקר את אחאב בקריאה: "הֲרָצַחְתָּ, וְגַם יָרָשְׁתָּ?".
מכאן ניתן ללמוד, כי הקרקע היתה סחורה יוצאת דופן בהשקפה המקראית, סחורה בעלת מעמד חוקי ייחודי, המוגבלת בהעברתה לידיים פרטיות, ואופן אחזקתה מפוקח בדרכים ייחודיות, אשר מהוות את השלד של התפישה המוסרית ביהדות.
תפקיד הקרקע בציונות
"בכל מקום פוגשים אנו רבבות יהודים תועים מארץ לארץ תלושים וקרועים ונתונים כמו בחוד כף הקלע" כתב המשורר חיים נחמן ביאליק, "אין לבטוח בגלות: אלכסנדריה וערב, אפריקה ואיטליה, צרפת וספרד, בכל אלה המקומות היו לנו קבוצים גדולים, שמילאו בשעתם תפקידים גדולים בחיינו, אבל כולם בטלו וגם זכר לא נשאר להם."[1]
מנהיגי התנועה הציונית הבינו, כי הפתרון לגלות מחייב רכישת אדמות שיוחזקו על ידי העם, לניהול עניינו ולהבטחת קיומו לעולמי עד. הראשון להבין ולתבוע את תקומתו של העם תוך ריבונותו על הקרקע, היה חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל: "אנו רוצים לעשות משהו נגד המצוקה. להמשיך ולעורר את העם, ולחזק את המתעוררים. זאת נוכל לעשות רק אם יהיה קרקע מוצק מתחת לרגלינו".
והוסיף על כך י.ל. פינסקר בספרו אבטואמנציפציה: "האדמה אשר נרכוש לנו צריכה להיות אדמה פוריה שמצבה טוב וכמוּתה מַספקת לישוב של מיליונים אחדים. וצריכה האדמה הזאת להיות קניין לאומי שאינו יוצא לרשות אחרים עולמית."
הקמת הקרן הקיימת לישראל
"הקולוניזציה הנדבנית לא הצליחה, הלאומית תצליח" - כך פתח הרצל את נאומו בקונגרס הציוני החמישי בבאזל. בקונגרס זה הוחלט – הקמת התשתית הלאומית תתבסס על ההון הלאומי. קביעה זו נבעה מתוך המסקנה אליה הגיעו מנהיגי הציונות, כי לא ניתן יהיה להסתמך על הונם ונדבנותם של אילי ההון היהודים. "העם יהיה לא רק המייסד, אלא גם בעליו של הרכוש התכליתי הזה לצמיתות. על ידי זה אי אפשר יהיה ליחידים להשתמש בו ברצון עצמם, באופן שאינו מתאים עם כוונותיו של המייסד" הוסיף הרצל. מטרה זו הביאה להקמת קק"ל, קרן קיימת לישראל. העיקרון המרכזי היה 'קניין העם לְעוֹלָם'.
אמר על כך ברל כצנלסון: "וברגע ההיסטורי הגדול, ברגע יסוד הקרן הקיימת, לא בגדה בנו ההשגחה הלאומית, וידה ניהלה את יד המחוקק, אשר חרת על הלוחות את המטרה: גאולת האדמה לאחוזת-עולם לעם. ביצירת היישוב העובד צריכים להשתתף היחיד והציבור. האומה צריכה לתת לעובד את האדמה. לתת לא במתנה ולא במכירה לחלוטין, כי אם בהשאלה – להשתמש בה כל ימי עבודתו וימי עבודת בניו אחריו."[2]
הקמת מנהל מקרקעי ישראל
עקרון 'קניין העם לעולם' קיבל משנה תוקף עם הקמת המדינה ועוד לפני כן, כאשר גופים ואזרחים פרטיים רבים תרמו את הקרקע שנקנתה על-ידיהם והעבירו אותה לבעלות הכלל. ב-1960 הוחלט להקים גוף שינהל באופן משותף את כלל אדמות המדינה ואדמות קק"ל, ולשם כך חוקק חוק יסוד, המגדיר במפורש את העיקרון לפיו לא ניתן למכור קרקע: "מקרקעי ישראל, והם המקרקעין בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל, הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת" (חוק יסוד: מקרקעי ישראל). חוק זה בא להבטיח, כי הקרקע הלאומית תישאר לעד בבעלות ציבורית, כדי להמשיך לקיים את עקרון הבית הלאומי ליהודים. עקרון ההחכרה ל- 49 שנים, ללא העברת הבעלות מידי המדינה, נוצק על יסודות ההשקפה המקראית על מעמדה החוקי הייחודי של הקרקע ועל בסיס מנהג היובל.
בהמשך לחוק זה נחתמה ב-28 לנובמבר 1961 אמנה בין מדינת ישראל לקק"ל: "ממשלת ישראל והקרן הקיימת לישראל גמרו אומר לסלק את הכפילות שנוצרה בניהול אדמותיהם בידי מוסדות שונים, לאחד בידי המדינה את ניהול אדמות אלה, שמירתן והטיפול בהן…"[3]
לאחר חתימת האמנה הוגדרו 93% מקרקעות הארץ כשייכות למדינה או ללאום היהודי (קק"ל) ומנוהלות על ידי המדינה באמצעות ממ"י.
אחרית-דבר
הסתכלות רטרו-ספקטיבית זו עלולה להטעות. לאורך דברי ימי העם היהודי הייתה התפישה המוצגת כאן בויכוח ובעימות. "האחאבים" של כל הזמנים תמיד רואים את הבעלות, את הרווחים האישיים ואת הנאותיהם כתכלית ומהות הקיום האנושי. הקמת הקרן הקיימת לישראל לוותה בויכוחים וחרמות, אשר החריפו ככל שהתפתחה שאלת ההתיישבות בארץ – וככל שבעלי הון ראו בה אפשרויות למימוש רווחים. גם הקמת המינהל, וודאי שאופן פעולתו לאורך השנים, עוררו ויכוח על הצורך והיכולת של לאום לנהל את אדמותיו.
ניצחון התפישה הגורסת בעלות פרטית על אדמותינו עלול להוביל לאסון סביבתי, תיכנוני, כלכלי, חברתי, לאומי וקיומי, אשר בסופו נישול העם היהודי מריבונותו בארץ ישראל, אשר לה ייחל במשך 2,000 שנות גלות.
[1] על חורבן היהדות בגולה ובניין א"י, חיים נחמן ביאליק, תרפ"ו
[2] כתבי ברל כצנלסון, לקראת הימים הבאים, כרך א', ע"מ 74
[3] האמנה בין מדינת ישראל וקק"ל 1961
